במבה עויינת

ידעתי, פשוט ידעתי שיש לי סרטן.

לא הרגשה פרנואידית כזו, אלא ידיעה שלמה שיש לי סרטן ועוד רגע זה מה שהרופאים יגידו. הידיעה היתה כל כך מידית, בשניה שהיד שלי הונחה על הנקודה הזו בשד שמאל. לא נקודת החן שהיתה שם מאז שאני זוכרת את עצמי, אלא הגוש, שהרגיש יותר כמו במבה קטנטנה מתחת לעור שלי. 

כשהרגשתי אותו ממש חלפה המחשבה ״חיכיתי לך״. חיכיתי עוד יומיים לפני שנגעתי שוב בנקודה הזו, בהיסח הדעת כשסיימתי להניק, ושוב הידיעה. אני לא ממציאה את זה, אין שום סיכוי שזה שום דבר, והאולטרסאונד הנקי שעשיתי שבועות ספורים לפני כן לא הרגיע אותי, להיפך - אז, כשעשיתי אותו, הייתי רגועה. לא הרגשתי כלום ואכן לא היה כלום. 

בכלל, את האולטרסאונד שדיים הזה עשיתי ״על הדרך״ כי היתה לי עוד הפניה לאולטרסאונד בלוטת התריס, מה שהטריד אותי הרבה יותר, כיוון שהמצב הנפשי שלי היה איך להגיד את זה? לא משהו, אחרי שנה לא פשוטה, ונשלחתי לבדוק האם הדיכאון שלי נובע ממשהו 

הורמונלי. ברוך נסע איתי ובדרך התבדחנו על זה שעכשיו יראו באולטרסאונד את השבב שהחדירו לי בחיסון שעשיתי יום לפני. 

הטכנאי שאל אותי למה ביקשתי לבדוק גם בלוטת התריס וגם שדיים, ועניתי לו שבאתי בעיקר לבדוק את בלוטת התריס אבל אומרים שזה אחראי לבדוק את השדיים ואני מניקה כבר כמה שנים ברצף, ועוד מעט בת 35 אז הלכתי לראות כירורגית וביקשתי הפניה. 

זו היתה הבדיקה הראשונה שלי אצל כירורגית שד, והיא, כמו הטכנאי שיבחה אותי על זה שבאתי ואמרה כמה שזה לא מובן מאליו שנשים צעירות מגיעות להיבדק, ואני שיבחתי את קהילת המניקות שהעלתה אצלי כזו מודעות לשדיים שלי ולגוף שלי, כבר כתבתי על זה שאם לא הייתי מניקה כנראה לא הייתי יודעת מה זה כירורגית שד.

ובכל זאת לקחתי את הזמן, כמעט חצי שנה מרגע שקיבלתי את ההפניה, ואת האולטרסאונד שד הראשון והיחיד התקין שעשיתי בחיי יצא שעשיתי, ממש במקרה, כמה שבועות לפני שהרגשתי את הבמבה העויינת בשד שמאל.

הסתובבתי איתה ככה וחיכיתי בסבלנות לתור שנקבע לי לאותה כירורגית שד שבדיוק היתה אמורה לחזור מחופשת לידה בעוד שלושה שבועות, העדפתי לחכות שהיא תראה  אותי מאשר ללכת בדחיפות לרופא אחר, מתוך מחשבה שברגע הגילוי טוב להיות מול פנים מוכרות. 

בינתיים הרגשתי שהבמבה גדלה קצת כל יום ותהיתי אם אני עושה טעות שאני ממתינה את השבועות האלה, אבל ידעתי שלא אהיה מסוגלת לעמוד בסיטואציה הזו עם מישהו שאני לא מכירה בכלל.

שוב ברוך נסע איתי, אני זוכרת איך בדרך הוא דיבר על ללכת אחר כך לעבודה, הוא כבר היה רגיל ללכת איתי לרופאים כי במהלך השנה סבלתי מהרבה כאבים, נהגתי פחות, ועשיתי הרבה בדיקות, והוא ליווה אותי בסבלנות, אבל באותו בוקר הוא היה להוט לסיים עם זה ולחזור לעבודה.

זה באמת עשוי היה להיות סיפור ״זאב זאב״ והיינו חוזרים כלעומת שבאנו, אם למשל הייתי הולכת לכירורגית פחות עירנית שהיתה מסתפקת באולטרסאונד הדי טרי ומחזירה אותי למעקב עוד כך וכך זמן במקרה הטוב, ואני בלב שלי פשוט התפללתי שאני אצא פיתה וכל זה היה סתם.

אבל ידעתי שלא.

כשהגיע תורי, הכירורגית חייכה ואמרה על תוצאות הבדיקה שהופיעה לה על המסך ״אני רואה שהכל תקין״

עניתי לה שזה פשוט לא יכול להיות, שאלתי אם היא רואה את הצילומים עצמם, כי יש שם עכשיו משהו בוודאות. היא עברה על הפיענוח ועל הצילומים ואמרה שוב שהכל תקין אבל הזמינה אותי לבדיקה ידנית.

בעוד היא ממששת את את השד ועולה במעלה בית השחי, המבט שלה השתנה, חיפש את העיניים שלי, כמו אומרת לי ״תתרכזי״, אבל אני כבר הייתי מרוכזת. ״טוב שבאת עכשיו״. לקחתי נשימה ובלי מילים עליתי על הרכבת המטלטלת שנקראת המלחמה בסרטן.

כל הדלתות נפתחו בפניי מהרגע שיצאתי מהמרפאה שלה. הדלת של המזכירה שקיבלה אותי והסבירה לי איפה למצוא את המכון, הדלת של המכון, שם כבר חיכתה לי מישהי לחתימה על כך וכך מסמכים ומשם הדלת לממוגרפיה ולאולטרסאונד, וכשיצאה אלינו עו״סית לקבוע ביופסיה לעוד כמה ימים. אף אחד לא אמר ״סרטן״ עדיין, אבל ברוך כבר הבין שהוא לא נוסע לעבודה.