אני עגור, אמנית קונספטואלית רב־תחומית, מפסלת ומעצבת במגוון טכניקות וחומרים, כותבת, מאיירת, ולפעמים גם מוזיקאית. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2012).

נשואה לברוך, מעצב תעשייתי, ואמא לשדה וימה. אני חיה ויוצרת במושב בקוע.

 

את השנה שבה חליתי בסרטן השד בגיל 35 אני נושאת איתי כקו שבר וכקו אור בו־זמנית, שכן מבלי תהליך ההחלמה, לא הייתי חוזרת לכל תחומי היצירה בהם אני מתעסקת כיום.

 

על היצירה שלי

 

“יפה לך קרחת, את דומה לשינייד אוקונר” — מחמאה וקוץ בה; התכוונתם שאני יפה ומוכשרת או שאני פשוט קוקו על כל הראש?

 

שתיתי כוס של חומר ניגוד מהול במיץ פטל, המתנתי שעה, נכנסתי למכונה. שד שמאל עוד כאב מהביופסיה. רק שבוע קודם הפסקתי להניק. 

נכנסתי למנהרה ויצאתי משם זוהרת. הרופאים קראו לזה “רדיואקטיבית” וביקשו שלא אתקרב לילדים עד הבוקר. אבל בבוקר עדיין זהרתי.

כשקמתי למחרת גיליתי שאני כוכבת, המבט של כולם נישא אליי, האוזניים צמאות למוצא פי. 

חשבתי שכוח העל שלי טמון בשיער, אבל ככל שהוא נשר הבנתי שהכוח נמצא דווקא בקרקפת, 

ככל שהיא מנצנצת יותר, כך הכוח חזק יותר.

כוח העל שלי הוא היכולת לרקום מציאות מתוך מחשבה, מתוך סיפור. ואת זה לא הייתי מגלה בלי המסע הזה.

 

המסע שלי כיוצרת

 

אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי; יומנים, שירים, פזמונים ופרוזה. בילדותי למדתי שנים בחוג הכתיבה של סבינה מסג (עדולה). 

 

אני גם יוצרת בחומר כל חיי, החל מחוג קרמיקה במתנ״ס בגיל חמש, ממנו העיפו אותי כי הייתי חוצפנית.

יתכן שהעלבון הקדום מכך שהעיפו אותי מהחוג במתנ״ס הוא שגרם לי ללכת ללמוד קדרות בגיל 19, ולאחר מכן גם להמשיך וללמוד בבצלאל במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. 

 

פרוייקט הגמר שלי עסק במוזיקה, ובמסגרתו פיתחתי כלי נגינה חדשים עשויים פורצלן וחומר יציקה קרמי.

במהלך לימודיי בבצלאל, למדתי גם כתיבת פרוזה אצל עודד מנדה לוי וכתיבת שירים אצל דן תורן ז״ל. 

דן, שהיה עבורי מנטור ושותף לדרך, ליווה את התפתחותי האמנותית לאורך שנים.

 

המחלה הייתה רגע הבשלה: הבנתי שהכתיבה אינה רק כלי ללוות את היצירה שלי, היא חלק בלתי נפרד ממנה. הבנתי שאני צריכה לשלב גם מוזיקה ביצירה שלי. מאז אני משלבת בין טקסט, חומר, צליל, דימוי וצורה, כמו מערכות של כלים שמתקשרות זו עם זו.

 

מה מניע אותי

 

האמנות והכתיבה שלי נובעות ממקום עמוק ופנימי, ומתעסקות בתחושת ההשתקה, בתקרת הזכוכית ובטראומות הפרטיות שלי. הן נובעות מחוויות קדומות של ילדות וחוויות טריות של התמודדות. דרך התבוננות בכאב, הבנה של חומר ושל גוף, והכוח הגלום במילה הכתובה, אני מבקשת ליצור חוויה מתקנת, כזו שפותחת סדקים לאור, מאפשרת ריפוי, ולעיתים גם שינוי ממשי.