כשהשתחררתי מצה״ל, עברתי לתל אביב ומיד חיפשתי חוג קדרות. זה לא היה פשוט למצוא אז, קודם כל מדובר על כמעט 20 שנה. קדרות לא היתה פופולרית כמו שהיא היום (הקורונה והאינסטגרם העלו את המניות של הקדרות). חוץ מזה אני לא זוכרת אם היה בכלל גוגל, ואיך מצאנו דברים לפני גוגל, אבל אני כן זוכרת שחיפשתי חוג קדרות באינטרנט על מחשב נייח, והגעתי, בסופו של דבר, לטלפון של נועה מהסטודיו של נועה ואריאלה ביפו.

בשנים הראשונות הסטודיו היה ברחוב ריש גלותא, במעין חלל ענק עם תקרה גבוהה גבוהה שהיה כולו מלא באופי של נועה ושל אריאלה, הומור ואסתטיקה שקשה לתאר במילים, פשוט אופי. הפסלים המטורפים והכלים המיוחדים של נועה והכלים המטריפים של אריאלה היו מוצגים בסטודיו,  ומילאו אותי בהשראה. 

השירותים היו מחוץ למבנה. כמה קר היה לעשות שם פיפי בחורף! 

בקדרות צריך להשתמש בהרבה מים, לכל תלמיד היתה קערה לידו על האובניים, ובחורף היינו מחממים את המים עם אטמור (שמי שלא יודע מה זה, זה מחמם מים שמתחבר לכיור ומוציא זרזיף איטי ומתסכל של מים חמימים).

הייתי מגיעה לשם פעם בשבוע, לפעמים גם פעמיים, בבקרים ובערבים, ומתנתקת לשלוש שעות מהמירוץ התל אביבי. הכרתי בסטודיו הרבה אנשים מעניינים, שבאו כמוני ליצור בקרמיקה ולהתנתק לכמה שעות. לפעמים, בחורף, הייתי ממשיכה אחרי השיעור עם רות ועופר לאכול מרק בסוזאנה. 

למדתי מנועה ובהמשך כשהיא יצאה לחופשות לידה למדתי גם אצל אריאלה. 

בהמשך, כשכבר למדתי בבצלאל והסטודיו עבר מריש גלותא לרחוב מרזוק ועזר ליד השעון, אריאלה יצאה לחופשת לידה ואני החלפתי אותה לכמה חודשים. זו היתה הפעם הראשונה שלימדתי קרמיקה.